<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה ע"פ</h1>
<h2>דף יב:</h2>
גרסינן בכתובות (י"ב:) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור וקימא לן כרב נחמן בדיני. ואמרי רבוותא משתבע דלא ידע ופטור דלא עדיף שמא מבריא ודוקא דקאמר איני יודע עיקר ההלואה אבל אמר איני יודע אם פרעתי אם לאו חייב כדאמרינן בפרק בתרא דבבא קמא (קי"ח.) האומר לחבירו גזלתיך הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב ומההיא לא פרכינן לרבי יוחנן ודכולי עלמא חייב. והרב המחבר פסק פטור וליתה. והא דגרסינן בהשואל (ב"מ צ"ז:) משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ומותבינן מינה לרבי יוחנן התם נמי כיון דקימא לן דשואל לא מחייב באונס אלא בשעת אונסין כי אמר ליה האיך איני יודע אי בעידן שאלה מתה אי לא הוה ליה כמאן דאמר איני יודע אם הלויתני אם לאו אבל אמר איני יודע אם החזרתי לך חייב. ודוקא דקא תבע ליה הא לא תבע ליה פטור ובבא לצאת ידי שמים חייב ואפילו אמר איני יודע עיקר ההלואה חייב בבא לצאת ידי שמים כדגרסינן התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים. ירושלמי (ב"ק פ"י ה"ז) רב הונא אמר לו לית את ידע ההין ידע. ואי איכא חד סהדא איכא מאן דאמר הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואיכא מאן דאמר כיון דלא כפר ליכא הכחשה דעד אחד וליכא אלא שבועת היסת ופטור. והרב המחבר כתב הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומסתברא כיון דאיכא חד סהדא דכולי עלמא בריא ושמא בריא עדיף וקרוב אני לומר אף על גב דליכא חד סהדא כיון דבא לצאת ידי שמים חייב, נשבע ונוטל דבריא בשבועה עדיף דלא אשכחן עלה שבועת הספק כדכתב רבינו חננאל בהמוציא הוצאות על נכסי אשתו (כתובות ע"ט:) דשמע מינה דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע ועושה ברשות משתבע האי דידע ושקיל דהיינו שבועה דמטכסין והיינו דאיכא בין איני יודע לאין לך בידי דאי איתא דכי הדדי ניהו תקנתא דרב נחמן גבי איני יודע הוה ליה למימרא.
<h2>דף יח.</h2>
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין טענת קטן כלום. וגרסינן נמי בבבא קמא (ק"ו:) אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין תלמוד לומר יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד. ובירושלמי (פ"ו דשבועות ה"ה) גרסינן תלמוד לומר רעהו. לגאון בית דין מעמידין אפטרופוס לתובע ומשביע בעל דינו לאלתר שמא ימות ואם טען עליהן אדם נשבע ונוטל בדעת בית דין או בדעת אפטרופוס ואם הגדילו אין יכולין למחות. ומסתברא מדאמרינן לקמן (עי' ב"ק ק"ו:) דאפילו היכא דאודי דשומר הוא לא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל בטענה דידיה שמע מינה דלא מוקמינן אפטרופוס אממוניה ולא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל על טענת אפטרופוס אלא היכא שמינהו אבי יתומין או בית דין שנתנו הנכסים בידו. "ואין משביעין את הקטן". לרבינו אבן מגש קטן נתבע ולא קא מודי נטרינן ליה עד דגדל ומשבעינן ליה. וצריך עיון דהא כתיב רעהו עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד. "אבל נשבעין לקטן" וכתב רבינו אלפס אמר רב בגדול הבא בטענת אביו ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ומתניתין רבי אליעזר בן יעקב היא. וצווה להגיה בהלכות והלכתא כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה מדאמרינן לקמן אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה שמע מינה כרבי אליעזר בן יעקב סבירא לן. ומשמע דפלוגתא בגדול הבא בטענת אביו ורבנן פטרי ליה משום דמשיב אבדה הוא אבל קטן בין בטענת אביו בין בטענת עצמו משיב אבדה הוא. והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכן כתב רבינו אבן מגש. ורבינו שלמה מוקים פלוגתייהו בכתובות (י"ח.) בין בקטן בין בגדול בבאין בטענת אביהן דרבנן סברי בבנו מעיז בין גדול בין קטן. ומסתברא מדקא מתמה מה לי הוא מה לי אבוה שמע מינה מילתא פסיקא היא ולית בה פלוגתא ובגדול הוא דקאמרינן דגדול הבא בטענת אביו ואמר ליה בבריא מנה לאבא ביד אביך או בידך כגון דקאמר קמאי דידי אוזיף או אודי או שפקדני אבא דכולי עלמא חייב שבועה דאורייתא ולא פליגי אלא בטוענו קטן והיינו דקאמר ליה אלא בדרבה קא מפלגי כלומר לעולם בטוענו קטן כדאמרינן מעיקרא ובדרבה קא מפלגי דרבי אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אפילו קטן אינו מעיז וקרי ליה טענת עצמו משום דבעלמא לית ביה מששא ולאו משיב אבדה הוא ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו מעיז והילכך טענת קטן טענת עצמו היא ואין אדם נשבע על טענת עצמו ופטור אפילו בטענת בריא אבל בנו גדול טענת אחרים היא וחייב אפילו לרבנן בטענת בריא שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן בטענת שמא והיינו דפסיקא ליה מילתא מה לי הוא מה לי אבוה. והילכך אי סבירא לן כרבי אליעזר בן יעקב אפילו קטן הבא בטענת אביו בטענת בריא חייב בטענת שמא פטור כדקתני רישא מנה לאבא ביד אביך אין לך בידי אלא חמשים פטור ואוקימנא דלא אמר בריא לי. ואי סבירא לן כרבנן בגדול בריא חייב שמא פטור בקטן אפילו בטענת בריא פטור. ומסתברא גדול דחייב בבריא דוקא דקאמר קמאי דידי אוזיף או אודי או שפקדני אבא אבל פלוני אמר לי בבריא לאו בריא הוא אלא סהדא הוא וסהדא לא מהימן עד דאתי לבי דינא ודילמא הדר ביה בחקירת בית דין. ובא בהרשאה דמצי לאשבועיה לבעל דיניה משום דשליח הוא דהא בעל דיניה לא מצי לאפוכי שבועה עליה. וחנוני על פנקסו דפועלים נשבעין לבעל הבית (שבועות מ"ה.) משום טענה דחנוני וחנוני משתבע בטענה דפועלים ובעל הבית שמא הוא. ההוא משום דחנוני אתי לבי דינא ואשתבע אטענתיה וחד מנייהו קושטא קא טעין והתם נמי תרווייהו בעלי דינין אינון דכי משתבעי לבעל הבית הכי נמי משתבעי כל חד וחד לחבריה והא דמשתבעי לבעל הבית משום דתרווייהו שקלי מיניה ועוד דבעל הבית בריא קא טעין ממה נפשך חד מנייהו רמאי הוא וחד קושטא קא טעין ומשום דבעל הבית לא ידע מאן הוא רמאי משתבעי תרווייהו ושקלי מבעל הבית, אבל בעלמא לא משתבע אינש על טענת שמא אלא על טענת שליח דבעל דין או בעל דין גופיה דידע. והכי מוכח לן בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ה.) זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואוקימנא דאמרי אין אנו יודעין ואסיקנא לעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי שמע מינה דלא מצי טעין בריא אפומא דאחא דקאמר זה אחי וכשמא דמי. ובשם רבינו האי אם ראה כתב ידו או על פנקסו מצא או שאמר לו אביו שראובן חייב טענת בריא הוא.
ולאפסוקי הלכתא שדרו גאוני מחסיא ממתיבתא כפסקא דרבינו מעיקרא וכשמואל דאמר ליפרע מנכסי קטן ומוקים לה למתניתין כרבנן והא דרבי יצחק דגיטין שני כיסין קשורין מצאתי לך דמוקמינן לה כרבי אליעזר בן יעקב לא דייק לן ואף על גב דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי לאו כללא היא. דהא קימא לן רבי יוסי נמקו עמו ולית הלכתא כותיה בכולהו רבי אליעזר בן יעקב נמי הכי הוא. ורובא מנייהו אשכחן דאפסיק הלכתא כותיה ואי בכל דוכתא הלכתא כותיה אמאי אצטריך למפסק דגרסינן בפרק אלו קשרים (שבת קי"ג.) אמר רב יוסף אמר רב יהודה הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ואמר ליה הלכה מכלל דפליגי וכו' ובנדרים (מ"ו:) בהשותפין אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ובארבעה נדרים גרסינן פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב או לא ואם תמצא לומר פליגי הלכתא כותיה או לית הלכתא כותיה ואסיקנא (נדרים כ"ד:) אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ובפרק הדר (עירובין ס"ב:) אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי אליעזר ורב הונא דאמר בנדרים הלכה פליג עליה התם ואמר מנהג כרבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן אמר נהגו ובפרק הבא על יבמתו (יבמות ס':) אמר רב הונא אמר רב הלכה כרבי אליעזר ובגיטין (נ"ב:) באפטרופוס שמינהו אבי יתומין פסקינן הלכה כאבא שאול וליתה לדרבי אליעזר בן יעקב דפליג עליה ובכמה דוכתי איפסיק הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב ורבינו אלפס גופיה בההיא דגרסינן (חולין ס"ד:) כמאן אזלא הא דתניא לכל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהן כמאן כרבי אליעזר בן יעקב פסק כרבנן כדאיתא בשער שני. (ובערכין) [ובעירובין] גבי המשכה פסקי רבוותא דלית הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב ובהא נמי מסתברא לן כרבנן וכשמואל דהלכתא כותיה בדיני וקטן הבא בטענת אביו אפילו בטענת בריא פטור. ומסתברא דאפילו משבועת היסת פטור דטענת קטן לית בה מששא ואפילו שבועת השומרין לא משבעינן על טענתיה דטענת שמא היא ושבועת היסת על בריא הוא ושבועת היסת דלא מצי לאפוכה אאידך ליתה וקטן תובע וגזלן לא משבעינן חבריה אטענתיה שבועת היסת דלא מצי לאפוכה. ושבועת השומרין אף על גב דאודי דשומר הוא לא מחייבי ליה בית דין שבועה בטענתיה דהא לא משלם תשלומי כפל בטענתיה כדגרסינן בפרק הגוזל (ק"ו:) כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וממעט ליה התם מתשלומי כפל בטוען טענת גנב כדמוכח התם שמע מינה אף על גב דמודה דשומר הוא בי דינא לא מחייבי ליה מידי. אבל הרב המחבר כתב על טענת קטן דוקא מציאה דלית ביה גזל אלא מפני דרכי שלום אבל ירושה ומתנה בית דין מעמידים אפטרופוס. ורבינו אבן מגש כתב דוקא בשבועת התורה כגון מודה מקצת ועד אחד אבל שבועת היסת וארבעה שומרין משבעינן על טענתיה. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. אבל הנשבעין על טענת שמא כגון השותפין והאריסין מסתברא דנשבעין.
<h2>דף פח.</h2>
וכתב רבנו אלפסי בכתובות (פ"ח.) אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא נפקא מינה דאי לא בעיא אשתבועי וקדמה ותפסה לא מפקינן מינה דקימא לן בדרבנן לא נחתינן לנכסיה כו' כדאיתא בהלכות ומשמע דסבירא ליה דהאי דאמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בשבועת המשנה קאמר. ומסתברא דשבועת המשנה ושבועת התורה חד דינא אית להו לכל מילי ואפילו למיחת לנכסיה ולא אמרינן מנגדינן ליה ושבקינן ליה אלא בנשבע ולא משלם וגבי שבועת היסת הוא דשיילינן מאי בינייהו אבל כעין דאוריתא ודאורייתא כהדדי נינהו וליכא בינייהו אלא דאי שבועה דרבנן היא מצי לאפוכה עליה לשבועת היסת ואי שבועה דאורייתא לא מצי לאפוכה אפילו לשבועת היסת עד דפרע ליה. מיהו בתר דפרע ליה מצי לאשבועי כדין שבועת היסת והיינו דקאמר אי פקח הוא מייתי (ליה) [לה] לידי שבועה דאוריתא. ויש מחכמי דורינו שכתב נפקא מינה דאי חשידא אשבועתא בדרבנן לא מפכינן ושקלא בלא שבועה ואי דאוריתא מפכינן לה ומשתבע בעל ושקיל וליתה דאי דרבנן היא חזרה לשבועת היסת ולא שקלא כדאיתא לעיל דכל מי שאינו יכול לישבע אם הוא מן הנשבעין ונוטלין מפסיד ואם הוא מן הנשבעין ולא משלמין לא משלם [הילכך כיון (כגון) שהיא חשודה מפסדא לגמרי. [וליכא] לפרוקא לקושיא [בהכי] (והקשה) [דהקשה] רבינו הא נוח לו לבעל שתשבע שבועה דרבנן (וכיון) [דכיון] שהיא חשודה נוח לו שיהא פטור בלא שבועה [ו]שוב אין צריך לפרעה כלל יותר משבועה דאורייתא שיפרענה וישבע על הראשונה ויטול. דכיון שהיא חשודה ודאי נוח לו שיהא פטור בלא שבועה מלפרעה כלל מלטרוח לפרעה ולישבע וליטול ונפק ליה הא מדרב דלא מגבי כתובה לארמלתא ופירש כיון דלא מציא לאשתבועי דכחשודה היא לא גביא הכא נמי לא שנא. מיהו איכא (למיחש) לדחויי ולמימר דהיינו טעמא דלא מגבי רב דאזיל לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו דאם מת לוה בחיי מלוה אמרינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו הכא נמי כיון שבאה ליפרע מן היתומים מתוך שאינה יכולה לישבע מפסדא אבל פוגמת כתובתה דדינה עם הבעל כיון דכתובתה בידה לא אמרינן מתוך שאינה יכולה לישבע מפסדא דהא אמרינן בהא דרב ושמואל הבו דלא לוסיף עלה]. ועוד דקושיין לא מתרצא דמתניתין לאו בחשודה מיירי. ורבינו שלמה פירש שבועה דאורייתא בשם או בכנוי ושבועה דרבנן אינה אלא כשבועה שלנו בארור.
<h2>דף קח:</h2>
והטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אסקה רבא בכתובות (ק"ח:) היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן שמן טעין ליה קנקנים לא טעין ליה עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך שמן וקנקנים קא טעין ליה כי פליגי דאמר עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים. ופסק רבינו אלפס כאדמון דכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. והילכך הודה לו בקנקנים וכפר בשמן כדין טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן ומשתבע נמי אשמן שבועה דאורייתא כאדמון. ובעל מתיבות כתב לית הלכתא כאדמון. ולסברא דרבינו אלפס קשיא לן הא דגרסינן בשבועות בפרק שבועת הדיינים (מ':) דמותבינן לרבי חייא בר אבא מהא דתניא טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב ושני ליה הא מני אדמון היא ומשמע דלית הלכתא כותיה וכן כתב רבנו חננאל, ועוד דהא כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ליתה דהא דמי שמת והניח בנים ובנות נפקא מהלכתא והטוען את חבירו איכא למימר נמי דליתה אלא דרבינו אלפס סמך על רבינו שמואל בן חפני בספר המבוא הלכתא כאדמון בשתי הלכות וממתיבתא שדרו כותיה. ועוד דהא דרבי חייא בר אבא מוקים להא דאדמון בגלגול שבועה כדאיתא התם אבל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן דברי הכל פטור וצריך עיון להא דטענו שור ושה וחמור ולא בריר לן.
